בכל כמה שבתות אמא שלי יוצאת לטיול שמארגנת המועצה האזורית. כייף חיים. השבוע הטיול כלל סיור מסגדים באיזור ירושלים- כייף חיים או לא? המועצה ארגנה מלווים חמושים, אוטובוס ומדריך- מי צריך יותר מזה!
אעפ"י שהכל נראה תקין והכל נראה רגוע, אמא שלי הייתה בחרדות לגבי החזרה מהטיול- אם תהיה חזרה בכלל או שיהיה מבצע חילוץ צבאי. גם אבא של קוקידו לא ממש הרגיעה אותה, כשהוא שאל אותה אם היא לא מפחדת.
אבל אמא שלי- אישה חזקה, העירה אותי בשש בבוקר לקחת אותה ואת חברה שלה לנקודת האיסוף.
היום שמעתי איך היה- הכל עבר יופי, היה להם ממש שמח, אמנם קר אבל נעים מאוד והסיור היה מהנה. בתום הטיול, אחרי צאת השבת, הם הגיעו לירושלים ונכנסו לשכונה חרדית להדלקת נרות- בכל אופן אווירת חג- אבל מסתבר שדיירי השכונה, יהודים טובים, החליטו לקבל אותם בצורה קצת פחות לבבית. משהו קצת יותר ברוח החג, צעקות, קללות, איום במקלות... אהה כן וגם דאגו להזכיר להם שהם כופרים וגויים! כמו שאומרים "אווירת חג".
המטיילים, שהגיעו רגלית, אם זה לא היה ברור, יצאו מייד מהמקום, אבל לא בראש מורכן! הם התמקמו בכניסה, הוציאו גיטרה והתחילו לשיר שירי חנוכה!
ולזה אני קורא קירוב לבבות!
("מהרו בניך מהרסיך ומחרביך ממך יצאו" ישעיהו מ"ט 17)
חבצואל היבוסי,
מדליק משואה זו...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה