הנה בא הניסיון השני (אני לא אציין את זה יותר, פרט לשלישי כמובן) לנהל פה בלוג.
עוד לא הוחלט מה יהיה אופיו, אבל פה טמון יופיו (או כיעורו, תלוי מאיפה מסתכלים).
אז כמנהגי, שוב ישנתי מעט מדי וההתעוררות לא עלתה יפה הבוקר. למען האמת כשקמתי חשבתי שעוד לילה כי התריסים נסגרו מהרוח, אבל החדשות של 6 הבהירו לי אחרת (כך נגוזו תקוותי לתפוס תנומה נוספת).
אז למה יום חמישי הוא יום נורא?
אז ככה: הוא נורא כי יש בו שעתיים וחצי סיוטיות, ממש בין 10:45 ל 11:45. שעתיים שעוברות בבהיה חסרת משמעות במרצה ש(לא) עונה לשם "סחוגי", שכמובן נידבק לו עקב מוצאו. סחוגי שלנו מסוגל להעביר את השעתיים וחצי האלה בהתלהבות רבה מאוד. הוא יצעק, יצחק, יצווח ואפילו ינופף בשתי ידיו כקופיף המנסה נואשות להוכיח "הנה אני קיים" אך ללא הועיל- המילים שניגרות מפיו לא נוחתות אצלי בשום מקום.
אם רק היו מעבירים את השיעור הזה ל- 8 בבוקר, לא הייתי מגיע וזוכה לעוד שעות תנומה.
עכשיו נשאלת השאלה: למה יום חמישי הזה היה נורא מתמיד?
אז ככה: במסגרת לימודי האקדמאים חברי ואני מחוייבים לבצע עבודת פרקטיקום ומה יותר נחמד מפרקטיקום עם מנחה חולה כלבת? אז איתו זכינו להפגש בפעם השניה היום. רק נציין שהבחור כבר לא צעיר ומאוד מזכיר רצועת מוך (מאלה שמוצאים מאחורי המיטה). הוא למעשה נראה כמו מוך, מתנהג כמו מוך ומדבר כמו מוך, אבל הנורא מכל- הוא נוטה להקציף. תמיד בקצוות פיו המוכי, מצטברות שלוליות קצף שגורמות לכולם רעד מצמרר מהחשש שאחד מאגלי הרוק האלה יעוף לכיוונו..
הבחור פשוט מייגע, את היושב מולו ולא מבין עם מי הוא מדבר, 40 דקות מחיי פשוט נעלמו, מי יחזיר לי אותן? מי?
בסופו של דבר, כפיצוי (האמת כהרגל) אני ושוקי ירדנו כל אחד על שיפוד חביב וזה העיקר לא?
***
בפרק הבא....
10 סיבות טובות. 5 בעיות עקרוניות ושיר.
חבצואל היבוסי,
עוד לא הוחלט מה יהיה אופיו, אבל פה טמון יופיו (או כיעורו, תלוי מאיפה מסתכלים).
אז כמנהגי, שוב ישנתי מעט מדי וההתעוררות לא עלתה יפה הבוקר. למען האמת כשקמתי חשבתי שעוד לילה כי התריסים נסגרו מהרוח, אבל החדשות של 6 הבהירו לי אחרת (כך נגוזו תקוותי לתפוס תנומה נוספת).
אז למה יום חמישי הוא יום נורא?
אז ככה: הוא נורא כי יש בו שעתיים וחצי סיוטיות, ממש בין 10:45 ל 11:45. שעתיים שעוברות בבהיה חסרת משמעות במרצה ש(לא) עונה לשם "סחוגי", שכמובן נידבק לו עקב מוצאו. סחוגי שלנו מסוגל להעביר את השעתיים וחצי האלה בהתלהבות רבה מאוד. הוא יצעק, יצחק, יצווח ואפילו ינופף בשתי ידיו כקופיף המנסה נואשות להוכיח "הנה אני קיים" אך ללא הועיל- המילים שניגרות מפיו לא נוחתות אצלי בשום מקום.
אם רק היו מעבירים את השיעור הזה ל- 8 בבוקר, לא הייתי מגיע וזוכה לעוד שעות תנומה.
עכשיו נשאלת השאלה: למה יום חמישי הזה היה נורא מתמיד?
אז ככה: במסגרת לימודי האקדמאים חברי ואני מחוייבים לבצע עבודת פרקטיקום ומה יותר נחמד מפרקטיקום עם מנחה חולה כלבת? אז איתו זכינו להפגש בפעם השניה היום. רק נציין שהבחור כבר לא צעיר ומאוד מזכיר רצועת מוך (מאלה שמוצאים מאחורי המיטה). הוא למעשה נראה כמו מוך, מתנהג כמו מוך ומדבר כמו מוך, אבל הנורא מכל- הוא נוטה להקציף. תמיד בקצוות פיו המוכי, מצטברות שלוליות קצף שגורמות לכולם רעד מצמרר מהחשש שאחד מאגלי הרוק האלה יעוף לכיוונו..
הבחור פשוט מייגע, את היושב מולו ולא מבין עם מי הוא מדבר, 40 דקות מחיי פשוט נעלמו, מי יחזיר לי אותן? מי?
בסופו של דבר, כפיצוי (האמת כהרגל) אני ושוקי ירדנו כל אחד על שיפוד חביב וזה העיקר לא?
***
בפרק הבא....
10 סיבות טובות. 5 בעיות עקרוניות ושיר.
חבצואל היבוסי,
לא חושב ולא קיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה