אם חייבים אז חייבים

שוקי ביקש אז שוקי מקבל.

יש לי בעיה עם לחרבן במקומות ציבוריים. זה כמובן נובע מהעובדה שאני לא מסוגל לחרבן בעמידה ולכן גם מעולם לא תתפסו אותי יושב בטבע ומשאיר עוגה חומה ומהבילה לאחינו הזבובים. לא ברור לי איך אפשר גם ליהנות מהחוויה כשאתה עסוק בלכוון וכל הזמן דואג שאף חתיכה לא תעשה איזה מסלול בליסטי ישר לתוך התחתונים שלך!

כפועל יוצא של כל הנ"ל- אני לא מחרבן בעבודה! מה לעשות, עבודה זה לא בית ולא משנה כמה המקום נראה נקי- עדיין יותר מידי אנשים מניחים את הישבן שלהם או משתינים להם ומשפריצים לכל עבר על האסלות הללו.

המצב מחמיר בשעות חרום ואכן ישנן כאלה. כידוע ישנם מספר סוגים ומינים של חירבונים (הזכיר, הפִיפוּר, ההשפרצה, המעקצץ, העיקש, גלידה אמריקאית ועוד...) אבל באופן עקרוני אפשר לקטלג אותם לשלושה מינים עיקריים: מוצק, מוצק למחיצה ונוזל (הידוע גם כ: "הקדים את זמנו" ו "זה לא היה אמור לצאת משם"). אני אטפל בכל אחד בניפרד.

המוצק- עם המוצק אין לי הרבה בעיות. בד"כ הוא לא יעשה לך בעיות ואפשר לשמור אותו בבטן כמה שעות טובות. אמנם, יהיו תופעות לוואי לאותה התאפקות- גזים! ואחרי השעה השלישית להתאפקות סביר להניח שהם גם יצברו ארומה מאוד מאוד דומיננטית. כמובן שגם התאפקות מעבר לתשע השעות הנחוצות עלולה לגרום לכאבים שמזכירים מאוד דלקת בתוספתן- לא נעים בכלל.

המוצק למחיצה- הסכנה האמיתית עם המוצק למחיצה היא שהוא עלול לצאת בפירפור- ואם פרפור יוצא כשאתה מחרבן בעמידה, אפשר להגיד שזה הסוף החיים החברתיים שלך בעבודה. בעיה זו מביאה אותנו לדילמה קשה מאוד To Shit or Not To Shit. התשובה ברורה מאוד ואני אדגים בסיפור אמיתי: במקום עבודתי הקודם, עוד בעודי עובד כתומך מן המניין, הרגשתי חשש לפירפור וזו הייתה רק תחילת המשמרת. בתחילה החלטתי להתאפק, אבל עד מהירה אגלי זיעה קרה החלו להצטבר על מצחי. נכנסתי לשירותים ולאחר מבט קצר בשירותים הבנתי- פה אני לא מחרבן! ניגשתי למנהל המשמרת והודעתי לו שאני לא מרגיש טוב ופשוט נסעתי לי הביתה לחרבן במבצרי שלי!!!

הנוזל- פה אין דילמה, לנוזל חייבים להתמסר מהסיבה הפשוטה שנוזלים הם חמקמקים ועלולים לאותת לנו ולסובבים אותנו שיש לנו דליפה! לכן אסור בתחלית האיסור להתנגד לנוזל ולכן רק במצב זה תתפסו אותי מרפד את מושב האסלה בעבודה ומתמסר לעבודת הקודש!

אז- שלא יעבדו עליכם!

חבצואל היבוסי,
שהצליח לא להישרף!