יותר גרועים מהנאצים

השעה עכשיו 12:40 שעון אירלנד, אני יושב לי בשדה התעופה של דבלין (לא חוויה מסעירה במיוחד) ומאחר שאין פה אינטרנט אלחוטי חינם (יש אינטרנט אלחוטי אבל לא חינם ואני קמצן מניאק) ואין לי ממש כח ללמוד (מצטער קוקי) אז אני החלטתי לנצל את הזמן ולכתוב קצת על קורות היום האחרון (הבני זונות ארגנו לי שעתיים וחצי של כייף בהמתנה).

אז למי שעוד לא ממש יודע, טסתי לאירלנד אחרי קנוניה מתוחכמת להכניס אותי לתחום ה SDK בחברתנו הקטנטנה והצנועה. חלק מההסמכה שלי היא ללמוד מהטובים ביותר והם (כך רצה: הגורל, השם, מנכ"ל החברה- מחק את המיותר) יושבים בגולוויי אירלנד- אז מי אני שאתנגד? האמת שאני זוכר את השיחה הראשונה שלנו עם מנהל המוקד אחרי שהתקבלנו (הרביעייה הסודית) כשהוא סיפר לנו איך חלק מהאנשים נוסעים לסין ולאירלנד ואני כמעט ופלטתי שאני מוכן לשכב עם מי שצריך בכדי לנסוע קצת לאירלנד, אבל ויתרתי בנימוס וכמו שאומרת הסיסמא המפורסמת של איזו בירה מפורסמת שאני מאוד אוהב "דברים טובים באים כשמחכים".

אתמול בסביבות 02:20 הגיע יפת נהג המונית האינטליגנט ביותר שפגשתי מימי (פרט לשץ כמובן) לאסוף אותי, אני כנראה כ"כ התבלבלתי שהוא הגיע ששכחתי את הטבעת ואת השעון יד שלי על השידה. בדרך כבר התחלתי להבין שהייתי צריך להקשיב לקוקידו וללכת לישון לפני הטיסה, שעה שינה באמת לא הספיקה.

בנתב"ג פגשתי חבורה של שחקני תיאטרון, חלקם מפורסמים וחלקם פחות ואם הייתי הולך יותר לתיאטרון אולי הייתי יכול לזכור את השמות שלהם. אנשי תיאטרון אמורים להיות תרבותיים לא? אז מסתבר שלא ממש! פרט לאלה שזיהיתי כל השאר התנהגו כמו חבורת זבלים צעקנית שזימזמו לי בשכל על כדורי ההרגעה שהם לקחו וכמה ההצגה שלהם נהדרת בעיני ההורים שלהם- וואלה יופי ראיתי כבר הצגות די מפגרות של ילדים בני שנתיים וחצי שההורים שלהם חשבו שהן דבר גאוני, נו באמת!!!

אחרי טיסה די סיוטית שבה כאב לי הראש בצורה רצחנית ביותר ולא ממש הצלחתי לנמנם ליותר מ15 דקות רצוף, כי כל הזמן חשבתי שאני מרייר על החלון, הגענו לפרנקפורט! שם ישנו גייט קטנטן לטיסה לדבלין. כמו בכל שדה תעופה מחוריין בגרמניה, הגרמנים מפשיטים כל דבר שמגיע לשדה אז גם אותי מזמזו קצת והורידו לי את הנעליים כייף חיים. בשבילם אנחנו כולנו מוּסטַפוֹת ואַחְמֵדִים.

הטיסה לדבלין הייתה אמורה להיות ממש כייפית- הייתה לי שורה שלמה בשביל עצמי (לא אחת שמסניפים כמובן) אבל כל התקוות נגוזו כשאיזו ילדה הודית וההורים שלה, שבאורך פלא הצליחו לעבור את סינון הבטחון הנאצי בגייט, החליטה לבכות ולצווח מחצית מהדרך וכשהיא מידי פעם התעסקה במשהו אחר מלצווח, חבורת נערות אמריקאיות זיינו לי את השכל מהצד בהתלהבות שיש רק לאמריקאית (הייתי בטוח שהן ינשקו את הדיילת שהן קיבלו חטיף טוויקס עם הסנדוויץ' נטול הגבינה שקיבלנו בדרך).

אז הנה העברתי לי 20 דקות בכתיבה. הרגע הודיעה דיילת חביבה שהעלייה למטוס תתחיל ב 14:10, אז יש לי להעביר עוד שעה של כייף טהור פה בשדה התעופה...

עברו כמה שעות טובות, עכשיו 21:25 ועברתי את הטיסה הסיוטית שבסופו של דבר יצאה מדבלין ובאורך פלא לא ברור הצליחה להגיע בשלום לגולוויי. מההגעה הכל השתפר, המלון מצויין, יש אינטרנט, מפנקים בחטיפים אפילו. בשעה 19:15 ירדתי למטה ושאלתי את הפקידה בקבלה איפה יש איזה פאב שאפשר לאכול בוא- היא נתנה לי מפה ושלחה אותי לקצה רחוב הקניות. האמת שזכרתי את הרחוב הזה מלפני 8 שנים, ארוך ומרוצץ באבנים, אבל לא הבנתי למה כ"כ רחוק. עשיתי פרסה וחזרתי, נכנסתי לפאב An Pucan בדיוק מול המלון- 4 חבר'ה יושבים ומנגנים מוסיקה אירית, המקום מלא במקומיים, חוץ ממני, תענוג אמיתי. הזמנתי לי פינט גינס ונזיד אירי מסורתי (פירה, ירקות שורש וכבש בתוך איזה מרק- מקיצור גולש אירי). המסקנה האמיתית היחידה מהיום הזה:
גינס באמת מתקלקלת ככל שמתרחקים בדבלין! וגולוויי בהחלט יותר קרובה לשם מת"א!

חבצואל היבוסי,
סרט ולישון מחר יום עבודה!