זבלֶ'ה של יום. יום שהתחיל מצויין הצליח להתדרדר לתהומות שלא יאמנו ממש.
היום בחצות הייתי אמור להיות בדרכי לחופשה בסיני והיא התבטלה באשמתו של ראש הממשלה השמנמן והנהנתן שלנו, שהגיע למסקנה שאין לו מספיק תמיכה מבית אז חיסל איזה ערבי (אמנם ראש החמאס אבל למה צריך את זה) דווקא אתמול בערב ודפק לנו את התוכניות. מסתבר שחברים שלי ממהרים להיכנס לחרדות מוות (היו לוחמים בצבא, אבל פתאום קצת מוות מרתיע אותם).
בקיצור הכל התחרבן כי המערכת הביטחון לא נותנים אישור יציאה לסיני וכולם נכנסו לי לחרדות!
אני הגעתי למסקנה אחת ויחידה, את המוות שלי אני אתכנן נכון:
אני אמות ערום, מסטול ועם נרגילה ביד!
***
שוטרים וגנבים
זוכרים שביום חמישי האחרון הייתי בהופעה של שוטי הנבואה? גם אם לא אז הנה אני מזכיר שוב!
העניין הוא שהערב הזה הסתיים בצורה הפוכה לגמרי מהאופן שבו הוא התחיל וזה הסיפור:
חזרנו אני וסידני מההופעה (שהייתה מצויייייינת, כבר אמרתי?) ובצומת בר- אילן, רכב מאזדה עם 2 ערסים מכוערים במיוחד (את זה ידענו רק אח"כ) סימן לנו לעצור. כמובן שהמשכנו בהתעלמות ומחלטת! אבל המאזדה יצאה למרדף אחרינו. אנחנו שמרנו על מדיניות של "אין צ'קלקה, לא עוצרים".
בשלב מסוים (3-4 שניות מאוחר יותר) המאזדה עקפה אותנו וחסמה לנו את הדרך. אני כמו כל בר דעת שילבתי לרוורס ונסעתי 20 מטר אחורנית, בשלב הזה עצרתי כי לא היה ממש לאן לנסוע. בשלב הזה מתוך המאזדה יצא לו יצור שחום ושמנמן שניפנף בתעודה כלשהי והתקדם לעבר הקופסא שבה אני נוהג (פיאט פונטו חבוטה) וביקש שאני אפתח את החלון. מאחר שסרבתי הוא ניסה "כוס אמכ" אחד. החלטתי שאין מה לעשות ואולי כדאי לחזור למצב המרדף, מה שדי עצבן את אותו נמק מהלך שניסה לפתוח את דלת הרכב הנעולה וכשזה לא הלך הוא פשוט ניסה להיכנס דרך החלון הסגור.
רצה הגורל, או סתם טיפשותו של אותו נמק ונשאר לי מספיק מקום להשתחל ולהמשיך בנסיעה, מה גם שהנמק היה הנהג ולכן היה צריך לרוץ למכונית. בינתיים סידני כיוון אותי במקצועיות בין סמטאותיה החשוכות של קריית- אונו אל מקום מבטחים.
הנמק וחברו הטוב לא נצפו עוד באותו הערב.
סידני הגיע לביתו בשלום.
ידית דלת הנהג של הפונטו שלי סובלת מגיבנת עצבנית.
ואני נסעתי הביתה בידיעה שגם אם עוצר אותי שוטר- אני דורס אותו!
מוסר השכל- ערסים הם כמו ברחשים- נדבקים לדברים בהירים ואף אחד לא צריך אותם!
שוטי הנבואה היו מצויינים, כבר אמרתי?
חבצואל היבוסי,
מטרה חיה!
היום בחצות הייתי אמור להיות בדרכי לחופשה בסיני והיא התבטלה באשמתו של ראש הממשלה השמנמן והנהנתן שלנו, שהגיע למסקנה שאין לו מספיק תמיכה מבית אז חיסל איזה ערבי (אמנם ראש החמאס אבל למה צריך את זה) דווקא אתמול בערב ודפק לנו את התוכניות. מסתבר שחברים שלי ממהרים להיכנס לחרדות מוות (היו לוחמים בצבא, אבל פתאום קצת מוות מרתיע אותם).
בקיצור הכל התחרבן כי המערכת הביטחון לא נותנים אישור יציאה לסיני וכולם נכנסו לי לחרדות!
אני הגעתי למסקנה אחת ויחידה, את המוות שלי אני אתכנן נכון:
אני אמות ערום, מסטול ועם נרגילה ביד!
***
שוטרים וגנבים
זוכרים שביום חמישי האחרון הייתי בהופעה של שוטי הנבואה? גם אם לא אז הנה אני מזכיר שוב!
העניין הוא שהערב הזה הסתיים בצורה הפוכה לגמרי מהאופן שבו הוא התחיל וזה הסיפור:
חזרנו אני וסידני מההופעה (שהייתה מצויייייינת, כבר אמרתי?) ובצומת בר- אילן, רכב מאזדה עם 2 ערסים מכוערים במיוחד (את זה ידענו רק אח"כ) סימן לנו לעצור. כמובן שהמשכנו בהתעלמות ומחלטת! אבל המאזדה יצאה למרדף אחרינו. אנחנו שמרנו על מדיניות של "אין צ'קלקה, לא עוצרים".
בשלב מסוים (3-4 שניות מאוחר יותר) המאזדה עקפה אותנו וחסמה לנו את הדרך. אני כמו כל בר דעת שילבתי לרוורס ונסעתי 20 מטר אחורנית, בשלב הזה עצרתי כי לא היה ממש לאן לנסוע. בשלב הזה מתוך המאזדה יצא לו יצור שחום ושמנמן שניפנף בתעודה כלשהי והתקדם לעבר הקופסא שבה אני נוהג (פיאט פונטו חבוטה) וביקש שאני אפתח את החלון. מאחר שסרבתי הוא ניסה "כוס אמכ" אחד. החלטתי שאין מה לעשות ואולי כדאי לחזור למצב המרדף, מה שדי עצבן את אותו נמק מהלך שניסה לפתוח את דלת הרכב הנעולה וכשזה לא הלך הוא פשוט ניסה להיכנס דרך החלון הסגור.
רצה הגורל, או סתם טיפשותו של אותו נמק ונשאר לי מספיק מקום להשתחל ולהמשיך בנסיעה, מה גם שהנמק היה הנהג ולכן היה צריך לרוץ למכונית. בינתיים סידני כיוון אותי במקצועיות בין סמטאותיה החשוכות של קריית- אונו אל מקום מבטחים.
הנמק וחברו הטוב לא נצפו עוד באותו הערב.
סידני הגיע לביתו בשלום.
ידית דלת הנהג של הפונטו שלי סובלת מגיבנת עצבנית.
ואני נסעתי הביתה בידיעה שגם אם עוצר אותי שוטר- אני דורס אותו!
מוסר השכל- ערסים הם כמו ברחשים- נדבקים לדברים בהירים ואף אחד לא צריך אותם!
שוטי הנבואה היו מצויינים, כבר אמרתי?
חבצואל היבוסי,
מטרה חיה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה