הנה ההמשך המובטח הגיע...
מצווה זו מצווה
מצווה זו מצווה
מה אני אגיד לכם? סיני זה "ה"מקום לזולה ואני בטוח שאני לא מחדש לאף אחד. אין ממש טעם לספר על החוף הנהדר והשירות האיטי של אנשי המקום. אבל מספר מאורעות חביבים מחויבים בתיעוד.
בסוף כל יום (והיינו רק שלושה) כל זוג פרש לחדרו למנוחה, התרעננות והכנה לקראת ארוחת הערב. כמו כולם, גם שממית ואני פרשנו לחדרנו. מאחר וכל היום ישבנו לנו בשמש וסביבנו מכרים, שלא היו מעריכים התערטלות בציבור וביצוע מצוות פרו ואל תרבו, מצאנו את עצמנו מכווני מטרה והחלטיים ביותר בעניין.
כיוונו את המזגן, פרשנו שמיכה (בכל זאת סיני) נפטרנו ממכשולים אפשריים (ע"ע בגדים) והתחלנו במעשה. את קול הנקישה הראשון אף אחד מאיתנו לא שמע והוא עבר ללא התייחסות מיוחדת, המשכנו בקיום מצוות (מצווה זו מצווה). הנקישה השניה הייתה מלווה ברעידה לא קטנה של המיטה...
עצרנו... המשכנו...
הרעשים הבאים היו הרבה יותר קולניים והסתיימו בזוית חדשה למיטה.
אחרי מאמצים אקרובטים יחסית קצרים, עברנו למיטה אחרת והמשכנו בזממנו (מצווה זו מצווה לא?).
שאבת פלפל...
למחרת בערב, אחרי מנוחת הדמדומים הקבועה יצאנו למסעדה. גילינו כי בחירת מסעדה בטרבין היא עניין פשוט. פשוט לקח לנו שעה לגלות את זה ומצאנו את עצמנו מטיילים הלוך וחזור על החוף בניסיון למצוא מסעדה שנראית סבירה. אחרי שעה של טיולים נכנסנו, איך לא?, לאותה מסעדה שבה אכלנו יום קודם.
שעת של טיולים על החוף נתנה אותותיה ופצחתי לי בדילוגים לכיוון השרותים. יופי סניטרי של ממש. בדרכי חזרה, המלצר, העונה לשם מאסי, קרא לי לראות את הדגים. לוקוס כזה גדול עוד לא ראיתי. דג ורדרד מנוקד בגודל של ילד בן 3. מעדן לחמישה אנשים, אך האנשים לא רצו ואני נאלצתי להזמין את אחיו הקטן של אותו לוקוס, כמנת יחד.
אכזבה לא הייתה שם! להפתעתי קיבלתי לוקוס פרוס על האש. מעדן של ממש. מסתבר שהלוקוסים האלה מלאים בבשר וטעימים במיוחד. הלוקוס היה כמובן מטובל בעגבניות ופלפלים על האש. זללתי לי להנאתי עד אשר אחד הפלפלים החריפים החליט לקחת את העניינים לידים, ובאופן בלתי מתוכנן בעליל מצא את דרכו לתעלת אפי. ניסיתי בדיסקרטיות לשאוף אותו חזרה לצנרת המקובלת. הפלפל סרב פקודה וכמו מתנחבל טיפוסי, ישב ישיבת קבע מטרידה מאחורי אפי- הבלגתי!
סיימנו את הארוחה, שבה שמרתי על שקט לא אופייני, שנחשד כעייפות ע"י החבר'ה. שילמנו כמו אנשים מתורבתים ויצאנו בדרכנו חזרה לחדרים. האצתי בשממית ותפסנו מרחק מהאחרים, או אז פצחתי בקולות נחירה וחרחור מדאיגים וכשיצא המתנחל ירקתי אותי, כשחיוך של עונג והקלה מרוח על פני. הסתכלתי על פניה המודאגות של שממית (מודאגות עם שמץ מובן של גועל) והצהרתי בשמחה על פינוי ההתנחלות.
תם הטקס
ביום ראשון שבנו לנו ארצה אחרי שהות קצרצרה בחוף וזלילה עצבנית ב- Casa do Brazil באילת. בדרך חזרה ניסתה שממית בכל כוחה למנוע ממני להמשיך בזלילה וחטפה מידי כל חטיף פריך ומענג, בטענה שזה לטובתי. מקץ 5 שעות הגענו הביתה – רעבים (לפחות אני) אך ללא ספק מרוצים.
***
פינת העצה הטובה
אל תנפחו במסדרונות- לעולם לא תוכלו לדעת מה טיב התהודה במקום ולעיתים יוּסף תמים עלול להשמע כתקיעה בטוּבּה.
חבצואל היבוסי,
יש גמלים טובים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה