אני ילד ירוק

הסיפור מתחיל לפני חודשיים בערך, כשאני מקבל טלפון חסוי ומעבר לקו קצינת המילואים שלי (שלי?):
ריבי: שלום מדברת ריבי קצינת המילואים.
אני: היי.
ריבי: אני צריכה שתמלא טופס עידכון פרטים.
אני: תשלחי לפקס ואני אמלא.

אחרי 5 דקות הגיע הטופס, אחרי 7 דקות הוא היה מלא.
גיליתי שריבי לא ציינה מספר פקס לחזרה ואין מספר פקס שולח, לכן תפסתי יוזמה והתקשרתי ליחידה שלי במילואים. שם מסרו לי את המספר והטופס נשלח.

לפני חודש קיבלתי טלפון מהאחראי בגף בו אני משרת במילואים (ולמעשה מהסדיר) ששאל אם אני יכול להגיע למילואים, תאמנו תאריך ואני ביקשתי ממנו שישלח לי צו אם הוא יכול. בד"כ אני מגיע למילואים ללא צו (מה שנקרא "חריג קריאה") ומתחייל ביחידה.
הצו לא הגיע וכששאלתי את אותו האחראי אם אני צריך להגיע הוא ענה "כן בטח, תגיע ב 16:00 ותתחייל, מתחילים לעבוד ב 17:30".

ואכן הבוקר הכנתי לי תיק חביב ויצאתי לי ל- 4 ימי מילואים אי- שם באזור מצפה רמון.
אע"פ שדודו לא בא איתי הפעם, נהניתי מהדרך. אחלה ארץ יש לנו. כל איזור הנגב הצפוני פורח ובין כל הצהוב הזה ישנם מרבדי ירק מדהימים. אפילו עצם העובדה ששכחתי את המיני דיסק בבית לא הזיזה לי.

הגעתי לבסיס אחרי שעתיים וחצי נסיעה וכמובן שהש"ג התחיל בויכוח הידוע של "תחנה בצד ותקבל אישור כניסה" ואני עונה "אני מבטחון שדה, תשאל את החיילת בחלון" אחרי מסע שכנועים הוא נתן לי להיכנס עם הרכב.
אצתי לי לתוך הגף (מי שעוד לא הבין אני בחייל האוויר ולכן גף) ונדהמתי למראהו המשופץ! אפילו מקלחון זכוכית הכינו להם! בקיצור אמרתי שלום לכולם (לכל הילדים החדשים) וצחי'ק האחראי שלח אותי למשרד מילואים להתחייל.

במשרד מילואים הכל היה טוב. החליפו להם מערכת ועכשיו גם התמונה שלי מגיל 18 מתנוססת לה על המסך כשהמספר האישי שלי מוזן, אבל אז צצה בעיה! כשניסו לחייל אותי המחשב צעק משהו בסגנון "לא ניתן לחייל חייל מיחידה אחרת!" אצנו כולנו (אני והפקידה) למ"ע גף מילואים ושאלנו לפשר העניין. מסתבר שהמ"ע ידעה טוב מאוד מה פשר העניין- לפני חודשיים נגרעתי מהיחידה והוצבתי ביחידה אחרת.
אני: למה?
מ"ע: ככה רצה בוגי.
אני: וואלה?
מ"ע: אפילו מפקד הטייסת הגיש ערער אבל דחו אותו.
אני: ולמה העבירו אותי?
מ"ע: כי בוגי החליט שכל מי שגר בישובי קו התפר, משרת ליד הבית.
אני: טוב אבל הגעתי אז תחיילו אותי.
מ"ע: אי אפשר, אתה לא שלנו.
בשלב זה הגיע קצין המילואים של הבסיס, שלא תרם כלום לשיחה.
אני: אז למה קראו לי למילואים?
מ"ע: כי צחי'ק לא קורא מיילים. שלחתי לו הודעה שאתה לא שייך יותר לבסיס ולא ניתן להזמין אותך.

אחרי דיון קצר התקשרנו ליחידה בה אני אמור לשרת וביקשנו אישור לספח אותי לבסיס. אבל הם לא הסכימו. ביקשתי לדבר עם הקצינה ביחידה החדשה.
אני: ערב טוב, עם מי אני מדבר?
ריבי: ריבי, כבר דיברנו. למה הגעת למילואים הרי אתה שייך לנו.
אני: כן, אבל את זה אני גיליתי רק היום.
ריבי: אבל דיברנו לפני חודשיים!?
אני: אבל לא אמרת שאת מיחידה אחרת. זוכרת את הטופס שרצית שאני אמלא?
ריבי: כן.
אני: קיבלת אותו אי פעם?
ריבי: לא. באמת למה?
אני: כי שלחתי אותו בפקס לבסיס הנוכחי וזה בגלל שלא מספרים לי שום דבר. בקיצור מה עושים אצלכם היחידה?
ריבי: בחירום אתה מגן על הישוב שלך.
אני: ולא בחירום, אני לא עושה מילואים?
ריבי: עושים משימות.
אני: את יודעת שעם הפרופיל שלי מותר לי פחות או יותר לנשום ולא יותר מזה.
ריבי: כן, אתה החייל הראשון ביחידה.
אני: אז איזו משימות?
ריבי: האמת שעוד לא מצאנו ממש משימות למילואימניקים.
אני: אז אני לא עושה מילואים.
ריבי: טוב, כן אתה צודק פחות או יותר.

חזרתי לי לגף. שם תהיתי למה לא עשו לי טקס, בכל זאת אני משרת במקום מ- 1995 ואפילו חייל מצטיין פעמיים (כאילו שזה ממש עזר לי בחיים). לא ציפיתי לשטיח ועניינים, אבל איזה מכתב תודה קטן. אז התפשרתי על סיבוב אחרון בבסיס עם המפקד לראות את המטוסים והמסוקים החדשים.

אני בהחלט הולך להתגעגע למילואים האלה בחה"א. לא קשים במיוחד (טוב בכלל), נותנים לך זמן לחשוב, לסיים איזה ספר וכמובן לטייל קצת בנגב.

בכל אופן סיכמתי עם דודו, שנצא מדי פעם לעשות איזו סיבוב בדרום עם פק"ל קפה ונרגילה.

חבצואל היבוסי,
שלא רץ בג'בלאות וגם לא ירוץ.