על אף שארוחת הבוקר במלון גראנד הייתה חביבה וזללתי לי כמויות בייקון בכמות מסחרית... אין יותר מה לפרט לגביה. כמו כל ארוחת בוקר במלון, היא נגמרה כשאנחנו מפוצצים ותוהים למה הם עושים כזה קפה מחורבן?!?!?
יצאנו לעיר העתיקה... הפעם ידענו מאיפה להכנס ואפילו עשינו לנו טיול קצרצר על חומות העיר. תענוג של מקום! נכנסנו לעיר והתחלנו לטייל. גילינו שהרחובות המרכזיים של העיר העתיקה מפוצצים בתיירים, אז החלטנו לטייל בסמטאות, שהיו מקסימות וציוריות (כן כן אני עוד רגע מקיא מהתיאורים המתחנחנים שלי... מצטער). בכל הזמן הזה, אני תוהה "להציע כאן? או אולי שם?..." וקוקידו בשלה- מטיילת בלי לדעת כלום!
בשלב מסויים- אחרי 10 בבוקר התחיל להיות ממש חם והבחנתי שמשהו לא בסדר עם האישה! לאחר בירור קצר, התברר שעצם העובדה שאין לי כובע על הראש, מטריד אותה, אז לאחר חיפושים רבים, בהם ראינו כובעים מרהיבים ב 7 יורו (ניסיון נוסף של היוונים להפוך שוב לאמפריה) מצאנו חנות קטנטנה וחביבה שהסכימה למכור לנו אחד במחיר סביר יותר. האמת היא שבחלק נכבד מהמקומות הכובעים פשוט לא עלו לי על הראש (לכל מי שהתחיל לקרוא את הבלוג הזה רק היום- אני מתכוון לראש, זה לא הולך לתפוס כיוון ארוטי אה! גם לא אחרי המשפט הבא...) אני עם כובע- האישה רגועה!
המשכנו לטייל בעיר העתיקה והגענו למגדל השעון. הצעתי לקוקידו לעלות למעלה לראות את הנוף (ולהציע את ההצעה) אך התגובה שלה הייתה "השתגעת? 5 יורו בשביל זה? אין מצב!" המשכנו לטייל... הגענו למבצר חביב (מנזר לשעבר) וחשבתי שגם פה יש הזדמנות טובה, אך התגובה לא אחרה לבוא "אהה... הייתי במיליון כאלה, אין לי כח". המשכנו בטיול ולפתע הגענו לחצר פנימית ומוצלת ע"י עץ ענקי במרכזה...
חבצואל: מקסים אה?
קוקידו: חשוך פה, ממש מדכא!
טוב אז פה אני כבר לא יכול להציע! מתוך יאוש כבר חשבתי שאני מציע לה ברחוב!
בשלב מסויים לקראת 12 בצהריים, האישה החליטה- יאללה חוזרים למלון והולכים לים! נמאס לי פה. הסכמתי (כן ככה זה עובד... אני מחליט והיא קובעת!) והתחלנו לתפוס כיוון למלון, כשאנחנו הולכים מחוץ העיר, ברציפי הנמל. ביקשתי מקוקידו עוד סיבוב קטנטן על החומות בכדי שאוכל לראות איזו ספינה... ואכן הלכנו לנו לחלק מבודד מעט מההמון העירוני. סביבנו 3 כיווני ים וחורבות העיר מאחורינו... קוקידו התיישבה לה על סלע ואני התחלתי לחטט בנרתיק המצלמה, משחרר את הטבעת מכיס התחרה שהיא הייתה בו.
קוקידו: מה אתה מחפש שם עכשיו?
חבצואל: אההה... כלום רק מסדר פה משהו.
*** אזהרה לאנשים עם בעיות לגבי קטעים מתקתקים- הנה בא אחד...
חבצואל: את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?
קוקידו (קמה מהאבן): כן, גם אני אותך.
הבנתי שאין זמן, זה עכשיו או לעולם לא! (טוב אולי בעמק היתושים...) שלפתי את הטבעת החוצה...
חבצואל: תתחתני איתי?
קוקידו: יוווווווווווווווווווו...
האישה פשוט חטפה את הטבעת מהיד שלי, ענדה אותה עצמאית על האצבע, הגניבה לי נשיקה קטנה, חיבקה אותי (תוך כדי שהיא בוחנת את הטבעת באור מאחורי הגב שלי) הסתכלה עלי ו...
קוקידו: אתה תקבל נשיקה רצינית יותר במלון. בוא נלך מכאן, חם לי!
*** סוף קטע מתקתק!
התחלנו ללכת, אבל אחרי 4 צעדים קוקידו הצהירה והיא בכל זאת צריכה להתיישב כי היא מתרגשת מידי ואכן התיישבנו לשתי דקות, עד שהגיע איזה ילד קטן ומעצבן שביקש שנתן לו קצת כסף, אז במשכנו בדרכינו.
בדרך עצרנו לנו במסעדה עם מיזוג, כי היינו חייבים לנוח קצת וקוקידו גם הייתה מסוחררת עדיין מההתרגשות, אז נרגענו לנו במזגן והזמנו משהו לאכול... קוקידו התקשרה הביתה להודיע להורים שאנחנו מתחתנים.
קוקידו: אמא, אנחנו מתחתנים!
אמאדו: אההה יופי.
קוקידו: מה יופי, את לא מתרגשת?
אמאדו: ידעתי שזה יגיע מתישוּ. מזל טוב.
קוקידו: טוב אני מתקשרת לאבא להודיע...
קוקידו: אבא, אנחנו מתחתנים!
אבאדו: כן אני יודע.
קוקידו: איך אתה יודע?
אבאדו: אמא הרגע אמרה לי!
מאחר שחששתי לשלום עור התוף שלי, נתתי לקוקידו להתקשר גם להורים שלי.
קוקידו: היי, אנחנו מתחתנים!
אמאסי: אָהההההההההההההההההה <קוקידו הרחיקה את הטלפון מהאוזן> מזל טוב!!!!!
כך ישבנו לנו במסעדה, זוללים תפו"א בציזיקי ומוסקה, כשקוקידו בוחנת את הטבעת ומתנצלת על התגובה הראשונית... ("אתה תקבל נשיקה רצינית יותר במלון. בוא נלך מכאן, חם לי!")...
המשך יבוא... (אולי, אם יבוא לי...)
חבצואל היבוסי,
יצאנו לעיר העתיקה... הפעם ידענו מאיפה להכנס ואפילו עשינו לנו טיול קצרצר על חומות העיר. תענוג של מקום! נכנסנו לעיר והתחלנו לטייל. גילינו שהרחובות המרכזיים של העיר העתיקה מפוצצים בתיירים, אז החלטנו לטייל בסמטאות, שהיו מקסימות וציוריות (כן כן אני עוד רגע מקיא מהתיאורים המתחנחנים שלי... מצטער). בכל הזמן הזה, אני תוהה "להציע כאן? או אולי שם?..." וקוקידו בשלה- מטיילת בלי לדעת כלום!
בשלב מסויים- אחרי 10 בבוקר התחיל להיות ממש חם והבחנתי שמשהו לא בסדר עם האישה! לאחר בירור קצר, התברר שעצם העובדה שאין לי כובע על הראש, מטריד אותה, אז לאחר חיפושים רבים, בהם ראינו כובעים מרהיבים ב 7 יורו (ניסיון נוסף של היוונים להפוך שוב לאמפריה) מצאנו חנות קטנטנה וחביבה שהסכימה למכור לנו אחד במחיר סביר יותר. האמת היא שבחלק נכבד מהמקומות הכובעים פשוט לא עלו לי על הראש (לכל מי שהתחיל לקרוא את הבלוג הזה רק היום- אני מתכוון לראש, זה לא הולך לתפוס כיוון ארוטי אה! גם לא אחרי המשפט הבא...) אני עם כובע- האישה רגועה!
המשכנו לטייל בעיר העתיקה והגענו למגדל השעון. הצעתי לקוקידו לעלות למעלה לראות את הנוף (ולהציע את ההצעה) אך התגובה שלה הייתה "השתגעת? 5 יורו בשביל זה? אין מצב!" המשכנו לטייל... הגענו למבצר חביב (מנזר לשעבר) וחשבתי שגם פה יש הזדמנות טובה, אך התגובה לא אחרה לבוא "אהה... הייתי במיליון כאלה, אין לי כח". המשכנו בטיול ולפתע הגענו לחצר פנימית ומוצלת ע"י עץ ענקי במרכזה...
חבצואל: מקסים אה?
קוקידו: חשוך פה, ממש מדכא!
טוב אז פה אני כבר לא יכול להציע! מתוך יאוש כבר חשבתי שאני מציע לה ברחוב!
בשלב מסויים לקראת 12 בצהריים, האישה החליטה- יאללה חוזרים למלון והולכים לים! נמאס לי פה. הסכמתי (כן ככה זה עובד... אני מחליט והיא קובעת!) והתחלנו לתפוס כיוון למלון, כשאנחנו הולכים מחוץ העיר, ברציפי הנמל. ביקשתי מקוקידו עוד סיבוב קטנטן על החומות בכדי שאוכל לראות איזו ספינה... ואכן הלכנו לנו לחלק מבודד מעט מההמון העירוני. סביבנו 3 כיווני ים וחורבות העיר מאחורינו... קוקידו התיישבה לה על סלע ואני התחלתי לחטט בנרתיק המצלמה, משחרר את הטבעת מכיס התחרה שהיא הייתה בו.
קוקידו: מה אתה מחפש שם עכשיו?
חבצואל: אההה... כלום רק מסדר פה משהו.
*** אזהרה לאנשים עם בעיות לגבי קטעים מתקתקים- הנה בא אחד...
חבצואל: את יודעת שאני אוהב אותך, נכון?
קוקידו (קמה מהאבן): כן, גם אני אותך.
הבנתי שאין זמן, זה עכשיו או לעולם לא! (טוב אולי בעמק היתושים...) שלפתי את הטבעת החוצה...
חבצואל: תתחתני איתי?
קוקידו: יוווווווווווווווווווו...
האישה פשוט חטפה את הטבעת מהיד שלי, ענדה אותה עצמאית על האצבע, הגניבה לי נשיקה קטנה, חיבקה אותי (תוך כדי שהיא בוחנת את הטבעת באור מאחורי הגב שלי) הסתכלה עלי ו...
קוקידו: אתה תקבל נשיקה רצינית יותר במלון. בוא נלך מכאן, חם לי!
*** סוף קטע מתקתק!
התחלנו ללכת, אבל אחרי 4 צעדים קוקידו הצהירה והיא בכל זאת צריכה להתיישב כי היא מתרגשת מידי ואכן התיישבנו לשתי דקות, עד שהגיע איזה ילד קטן ומעצבן שביקש שנתן לו קצת כסף, אז במשכנו בדרכינו.
בדרך עצרנו לנו במסעדה עם מיזוג, כי היינו חייבים לנוח קצת וקוקידו גם הייתה מסוחררת עדיין מההתרגשות, אז נרגענו לנו במזגן והזמנו משהו לאכול... קוקידו התקשרה הביתה להודיע להורים שאנחנו מתחתנים.
קוקידו: אמא, אנחנו מתחתנים!
אמאדו: אההה יופי.
קוקידו: מה יופי, את לא מתרגשת?
אמאדו: ידעתי שזה יגיע מתישוּ. מזל טוב.
קוקידו: טוב אני מתקשרת לאבא להודיע...
קוקידו: אבא, אנחנו מתחתנים!
אבאדו: כן אני יודע.
קוקידו: איך אתה יודע?
אבאדו: אמא הרגע אמרה לי!
מאחר שחששתי לשלום עור התוף שלי, נתתי לקוקידו להתקשר גם להורים שלי.
קוקידו: היי, אנחנו מתחתנים!
אמאסי: אָהההההההההההההההההה <קוקידו הרחיקה את הטלפון מהאוזן> מזל טוב!!!!!
כך ישבנו לנו במסעדה, זוללים תפו"א בציזיקי ומוסקה, כשקוקידו בוחנת את הטבעת ומתנצלת על התגובה הראשונית... ("אתה תקבל נשיקה רצינית יותר במלון. בוא נלך מכאן, חם לי!")...
המשך יבוא... (אולי, אם יבוא לי...)
חבצואל היבוסי,
כשחם שותים!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה