בכל פעם שמתפרסמת ידיעה על קטל נוסף של רוכב אופניים אני מתמלא ברגשות מעורבים. אני לא בא להגן פה על נהגים שיכורים, מסוממים או אפילו עייפים, גם האחרונים צריכים להיות אחראיים למעשיהם ולא להתיישב מאחורי ההגה כשהם מודעים לכך שהם לא כשירים לנהיגה- וכן אני בטוח, שאם לא בתחילת הנסיעה, אז לפחות במהלכה הם מבינים שמשהו רע עלול לקרות.
אני כועס של שני הצדדים המעורבים.
נכון, אופניים הם כלי רכב, אבל להשוות אופניים לרכב ממונע הוא דבר מגוחך. כבישים בין עירוניים אינם מקום לאופניים וגם שולי הדרך הם חלק מהדרך. אני מבין שלרוכבי אופני הכביש “אין” אפשרויות אחרות וכי המדינה לא דאגה/ דואגת לשבילי אופניים אבל לרכב בשולי דרך מהירה היא משימת התאבדות.
תאונות מתרחשות כל יום ולאו דווקא עם רוכבי אופניים. תאונות אלו קטלניות גם כשכל המעורבים חגורים כהלכה ברכבם, אז מה בדיוק אמורה להיות התוצאה של תאונה בין רכב לאופניים? בכל המקרים רוכב האופניים נראה כנפגע העיקרי, אך שוכחים לפעמים שגם הנהג המעורב עלול להפגע ולא תמיד התאונה התרחשה מחוסר אחריות של הנהג. כמעט בכל שבוע אני נאלץ לרדת מעט לשול בכדי להמנע מרכב שחותך אותי ולעיתים גם השמש הנהדרת שלנו דואגת שאתקשה לראות את הנעשה בדרך לפני- תארו לכם מה עובר על נהג שבשוגג הרג רוכב אופניים- אני לא מסוגל לדמיין את המחשבה על לחיות עם הידיעה שקטעתי חיים של אדם אחר.
היום בערוץ 10 התראיין רוכב (כנראה מן המפורסמים בארץ) לגבי התאונה של אתמול וציין כי שום דבר לא יוריד אותם (הרוכבים) מהכביש. אני שואל אותו האם ההחלטה הזו לסכן את חייו במודע מקובלת על זוגתו וילדיו? האם הוא ידאג למצפון של האדם שבטעות ידרוס אותו? האם להמשיך במשימת התאבדות היא הדרך היחידה להביא לשינוי?
(פוסט של יובל דרור עם ובלי קשר לנ”ל סיוט ושמו רכיבת אופניים על הכביש)
חבצואל היבוסי,
רוכב, אבל בקטנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה