בפסח נסענו עם חברים לפיקניק בעין חמד. בשלב מסוים הייתה דרישה לגלידה ומכיוון שזו הייתה הזדמנות לאכול גלידה, לא הבעתי התנגדות. פיצקי, פונצ'ו (הגדול של החברים), פונו ואני הלכנו לגזלן המקומי.
זללנו גלידה להנאתנו ופונצ'ו פתאום שם לב לנעלי החצי פרייחה שלי (יש לי פלטפורמה של 6 ס"מ ברגל שמאל עקב קיצור) ושאל למה אני צריך הגבהה. הילד בן 3.5 וקיבל תשובה, אבל אז שאל למה הרגל שלי קצרה והסברתי לו שעברתי ניתוחים רבים ונוצר קיצור. בכל הזמן הזה לא שמתי לב שפיצקי בוהה בי במאזינה בסקרנות.
שבוע מאוחר יותר, ביקשה ממני פיצקי שאספר לה על הניתוח שוב ופתאום הבנתי שעד אותו רגע, כשאכלנו גלידה, העובדה שאני צולע לא נראתה לה מיוחדת ולמעשה הייתה אקסיומה מבחינתה "ככה אבא שלי הולך". ככה זה כשאתה גדל למצב מסויים, זו המציאות שלך.
הערב אשתי ואני צפינו בפרק של האוס וחשבתי לעצמי, איזה שחקן מדהים יו לאורי, שצולע 8 עונות בהתמדה ופתאום הבנתי שאני צולע כבר למעלה מ 20 עונות.
בדקות הראשונות הבנתי שהצליעה כבר לא מהווה עניין מבחינתי, כנראה הפנמתי שזה לא מזיז לאף אחד והעובדה שאני נשוי ושמה שבאמת הפריע לאשתי היה שאני דביל, כנראה מעידה על כך בצורה הטובה ביותר. לא סיפור חדש.
חשבתי על זה עוד קצת והגעתי למסקנה שחוסר המודעות הזה הוא בעייתי. הצליעה דפקה לי את הגב (שביל הנחש זה כאן) ואני מתיחס לכאבים כמובנים מאליהם ואולי הגיע הזמן לחשוב על פתרון. אני לא הולך לעשות את זה בקרוב, כל עוד הבנות קטנות וצריך להרים אותן, אבל נראה לי שברגע שכרבולת תהיה בת 5 או 6, אני אלך לאורטופד ונראה איך מאריכים את הנבלה בחזרה.
חבצואל היבוסי,
אפילו גרעינים לא פיצחתי
2 תגובות:
נחזיק אצבעות! כש...
האורך לא קובע.....
הוסף רשומת תגובה