אומרים שפיצקי דומה לקוקי אבל החיוך שלי. יש המון גאווה בעובדה שהילד שלך דומה לך אפילו שאין לך ממש שליטה בעניין, אתה כל כך מתגאה בעיניים היפות שהילד “קיבל” מאמא והאף המושלם שאבא “נתן לו במתנה” והרשימה עוד ארוכה וכמובן שכולם מנסים לרכב על הגל ולטעון שלסבא של סבתא היו בדיוק את אותן גומות חן.
אני משתתף בחגיגה הזו ומוצא את עצמי מנופח בכל פעם שמישהו טוען שהחיוך של פיצקי דומה לשלי (אפילו שכל השאר מקוקידו), לפחות משהו אחד מהגנים המצויינים שלי שהצלחתי להעביר לדורות הבאים.
בשבוע האחרון גיליתי דבר נוסף שהצלחתי להעביר בירושה ואני חייב לציין שבפרט הזה אני הכי מתגאה. לא מדובר באיזה איבר חיצוני ושטחי, הפעם מדובר בעניין של מודעות והבנה עמוקה של הדברים הקטנים והיפים בחיים, דבר שאפשר לשתף בו אחרים ולהנות יחדיו. לפני שבוע קרה הדבר הבא (הילדה בת שנתיים וחודש):
פיצקי: אבא, תשמע.
<הילדה מרימה את הישבן ומפליצה בקול>
פיצקי: עשיתי פּוּט מטריח.
אני את שלי עשיתי!
וכן, זה היה מסריח.
חבצואל היבוסי,
עשיתי פוט מטריח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה